המיילדת דוניה פאולינה

המיילדת הראשונה איתה למדתי היא דוניה פאולינה.

בבית הקטן, שעשוי מבוץ ומכיל 2 כיסאות ומיטת יחיד, היא קיבלה במאור פנים את נשות הכפר ההריוניות וגם את אלו שכבר ילדו עם התינוקות הרכים שלהן. אני התבוננתי לאור קרני השמש שחדרו דרך חריצי החלון מהעץ, בשקט, איך הידיים שלה עובדות, מעסות את הבטן, בודקות, אוספות, נותנות אהבה ומחזקות.

היא היתה מסמנת לי להתקרב ולהרגיש את הבטן.

הייתי מחפשת את העיניים של ההריונית להרגיש אם היא מזמינה אותי או לא.

לעיתים הייתי מתקרבת ודוניה פאולינה היתה שמה את היד שלה על שלי ומדריכה אותי ולעיתים פשוט הייתי מסמנת בראש ועם חיוך שאשאר בצד ואסתכל.

עדיין לא דיברתי ספרדית בזמנו. גם היא ממילא לא דיברה ספרדית אלא צלטאל (שפת מאיה מקומית), למדנו להבין אחת את השניה בשפה שמעבר למילים. במבט עיניים, מחוות של היד ובשפת הרוח והלב ופשוט היינו צוחקות. למעשה הרבה מהתקשורת היתה בצחוק משותף, שנבע גם ממבוכה וגם מחיבור לב פשוט וכנה.

יום אחד יצאתי איתה להרים להליכה רגלית לבקר אישה שילדה לא מזמן (הבת שלה באה לביקור והסבירה לי קצת בספרדית וקצת עם הידיים לאן דוניה פאולינה תיקח אותי). כל אחד בכפר, שהיינו עוברים על פניו, היא היתה מברכת לשלום. (טלומנה....) המילה הראשונה היתה זהה וההמשך היה משתנה לפי הגיל והזמן ביום.

אחרי הליכה של כשעה במעלה ההר הגענו לכמה בתי בוץ קטנים, ילדות שיחקו בחוץ.

בפנים 3 נשים הכינו טורטיות על הקומאל.

דוניה פאולינה התישבה לדבר עם הנשים. הסתכלה על התינוק ובדקה אותו. האישה הניקה אותו והוא נרדם.

הילדות הסתקרנו ובאו להתבונן בי. לשמחתי היה לי בתיק צמר צבעוני ומסרגה, סרגתי פרחים צבעוניים וחיברתי לגומיות השיער שלהן.

אחת הנשים הגישה לי קפה וטורטיה. זאת היתה אחת הטורטיות החמימות והטעימות שטעמתי. דוניה פאולינה והילדים לימדו אותי מילים בצלטאל. לא זוכרת את כולן אבל זוכרת את המילה שמושוק (טבור), שמאוד הצחיקה אותם, לשמוע אותה יוצאת מהפה שלי.

הלימוד איתה נתן לי הרבה מתנות, בינהן היופי והשמחה שבפשטות. החיבור הישיר לאדמה ולקהילה שלה, הענווה והצחוק שלה הנהדר.

הלב שלי מלא בהכרת תודה, שהדרך שלי בורכה במורות ומורים, שמעוררים בי זכרון של זמנים אחרים, של ערבות הדדית, שירות לקהילה והרבה צחוק.

תודה דוניה פאולינה על נדיבות ליבך ועל אהבת האדם שהינה הטבע שלך.